<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פכ"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
וה"ב העטור כתב ומסתברא דכי היכי דשחיטה כשרה בנשים ונשים מהמני הכי נמי מהמני אניקור בשר, וחלב. והא דאמרינן ריש גמ' פסחים (ד' א') הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו קטנים, ואוקימנא (שם ע"ב) כיון דבדיקת חמץ מדרבנן המנוה רבנן בדרבנן דמשמע דלא מהמני בדאוריתא, ההיא שנויא אקטנים קאי אבל נשים בכולהו מהמני כעד אחד דנאמן באיסורין ואפילו באיסורא דאוריתא, כדאמרינן מסכת כתובות פרק המדיר (ע"ב א') ומאכילתו שאינו מעושר ואינה קוצה לו חלה, ובעי היכי דמי אי דידע ניפרוש אי דלא ידע מנא ידע, אלמא דלכתחלה יש לו לסמוך עליה, וכן נסמוך עליה על ספירת נדתה דאיכא כרת. וכן נמי כתב הראב"ד, וטעמא דמילתא דהכל חברים אצל המצות מכיון שהם עוסקין בהם, עד שיחשדו כמו שנחשדו עמי הארץ על המעשרות כשנבדקו, שאם לא כן אין אדם סומך על אשתו בנקור בשר ומליחה ובדיקת הירקות שהוחזקו בתולעים וכיוצא בזה, אלא הכא לאו דאמרי אנן בדקיניה כלומר בענין בדיקת חמץ, אלא דאמרי בדיק לן מאן דהו, ולגבי עדות ודאי אין סומכים על עדותן במקום דאתחזק איסורא דאוריתא, אבל גבי ביעור הימנינהו רבנן בדרבנן דלא צריך בדיקה מיהו בטול בעי, עד כאן. ויש בזה כדי לפקפק, דאמרינן מסכת נדה פרק בא סימן (מ"ח ב') כל הנבדקות נבדקות על פי נשים, וכך היה רבי אלעזר מוסר לאשתו ורבי שמעון מוסר לאמו, רבי יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספקות על פי נשים. רבי שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל, כיצד גדולה היא שלא תמאן, קטנה היא שלא תחלוץ. הא מאן קתני לה אימא רבי יהודה אלמא נשים אינן נאמנות להקל אלא לאחר הפרק. ומתרצינן דאיסור ערוה שאני שאין דבר שבערוה פחות משנים, ושתי שערות דבר שבערוה הוא, וכדאמרינן אחד אומר בגבה ואחד אומר בכרסה חצי דבר וחצי עדות הוא, פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ו ב'), אלמא בעינן שני עדים ואין הנשים נאמנות בכיוצא בזה.
נשים כשרות לשחוט לכתחלה, וכן נמי כתב הר"ם (פ"ד משחיטה ה"ד) ואם הנשים הן מומחות שוחטות לכתחלה. ונשים שבארצות אלדד הדני היה לבן חלוש יותר מדאי ועשויות להתעלף, ונשים שבארצותינו חיות הנה.
<h2>דף פו:</h2>
מעשר ראשון צריך לברך קודם הפרשתו כדרך כל המצות, וכן על מעשר שני ועל מעשר עני ועל תרומת מעשר כל אחד ואחד בפני עצמו, ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח בינתים, לכלם ברכה אחת ומברך להפריש תרומה ומעשרות. וכדאיתא בתוספתא מסכת ברכות פרק ו' (הי"ט—כ'), היה הולך להפריש תרומה ומעשרות אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה, כשהוא מפרישן אומר ברוך א"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשרות. עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו, היו כולן עושין מצוה אחת אחד מברך לכלן. מפי הר"ב ז"ל שמעתי שעל זה סומכין בארצו שאם היו בבית הכנסת עשרה או אלף בני אדם שימולו בניהם יחד שאחד מהם מברך וכלן יוצאין, וכן כיוצא בזה. מסתברא שהמתקן מינים שונים ביחד שאינו צריך אלא ברכה אחת, מידי דהוה אהיא דפרק כיצד מברכין (ברכות מ' ב') גבי היו לפניו מינין הרבה, וחכמים אומרים מברך על איזה שירצה ופוטר את השאר, וזה כשברכותיהן שוות כאתרוג וזית. ועוד ראיה דאמרינן פרק כסוי הדם (חולין פ"ו ב'), ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף, ואמרינן ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. ואף על גב דאמרינן בתוספתא מסכת ברכות (פ"ו ה"כ) יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת. [היה עושה מצוה אחת כל היום אין מברך אלא אחת, היה מפסיק ועושה מברך על כל אחת ואחת], מסתברא שזהו כשהמצות חלוקות כקריאת התורה ועטוף הציצית והנחת תפילין ומילה ולולב וכיוצא בהם, דהוה ליה כענין מינים שאין ברכותיהן שוות שדברי הכל מברך על כל אחת ואחת.
